הדיון* בהפיכה המשטרית ובמחאה אינו משפטי גרידא, כי לעסוק רק בהיבט המשפטי הטהור הוא להסכים שהפרוצדורה (התהליך) גוברת על התוכן (המהות). עיסוק רק בתהליך מייתרת את המחאה ומעניקה הכשר ולגיטמציה להפיכה להתקדם אל תוך דיון טכני העוסק בפרטים ולא במהות.
המשמעות - קריסת שיטת המשטר הדמוקרטי ובהמשך מדינת ישראל.
העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).
שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש מעורבות הציבור מעניקה לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.
"מדיניות ישראל צריכה לקרב את השלום. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (בן-גוריון, מוקד 1970).
דוד בן-גוריון, חתר תמיד לפשרה כדרך חיים ולא האמין בכוח כפתרון יחיד ארוך טווח. עבורו אומץ נבחן במדינאות ולא במלחמה והחיים והגשמת החזון הציוני בבית לעם היהודי חשובים מאדמה.
לכן השלום היה אסטרטגיה עבורו ומתוך מוכנות לפשרה להשגת ביטחון המדינה והעם ולכן אדמה לא הייתה קדושה עבורו. כך גם תפיסתו לפשרה מתמדת בהנחלת שיטת שלטון של דמוקרטיה הסכמתית, מתוך הבנה שבישראל חברה משוסעת ומרובת זרמים והמרחב הפוליטי חייב להתנהל מתוך פשרה מתמדת ולא "המנצח לוקח הכול".
עם סיום הבחירות לכנסת ה-25 והישג מפוקפק של 4 מנדטים למפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי, חשוב לבחון - מה קרה למפלגת העבודה ולשמאל?
הפעם ובניגוד למערכות בחירות קודמות, להנהלת המפלגה התאפשר חופש פעולה מלא ובלתי מוגבל ובהתאם לשליטתה במנגנון, במשאבים, בכוח האדם, בערוצי המדיה ויכולתה ליישם כל מתווה פעילות שראתה לנכון. כלל המוסדות היו נתונים לשליטתה המלאה של ההנהלה ובכלל זה גופי הביקורת, מוסדות השיפוט ומוסד הנהלת-המפלגה עצמו שמונה על-ידי היו"ר.
נתחיל מהסוף - מפלגת העבודה כשלה בשימור בסיס המצביעים ובוודאי בהגדלתו (על דרך חזרה הביתה או גיוס מצביעים לראשונה), בהעדר מענה רעיוני למצביעי המחנה הרואים בדגל המדיני חשיבות עליונה וכן כשלון בניהול שטח ובפרט זה של יום הבחירות.
השכלה מעלה את הסיכוי לאמץ השקפת עולם ליברלית אוניברסלית של זכויות אדם ורגישות גבוהה להגנה על מיעוטים, היחס לסולידריות כלל-אנושית ושוויון הולך וגובר עם עליית המשאבים החברתיים (השכלה) והכלכליים (הכנסה ורכוש). כלומר ככל שיישום סוציאל-דמוקרטיה וחתירה למדיניות ומדינת רווחה תגבר וכפועל יוצא ההשכלה וההכנסה יגדלו ויהיו נפוצים יותר - כך ערבות הדדית (סולידאריות), זכויות אדם, שוויון וליברליות ואפילו הרצון לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני (וערבי בכלל) יהפכו אבני יסוד של החברה.
תמיכת בוחרים בעלי משאבים, מושפעת מאיום על מקום הפרט במרכז (זכויות אדם) וגם עצם הרצון לצאת להצביע יתגברו ככל שהאיום הנתפס על זכויות ממלא תפקיד מרכזי. כלומר, סוציאל-דמוקרטיה המקדמת השכלה ומשפרת הכנסה תביא מצביעים לבחור במפלגות המקדמות סדר יום של זכויות אדם, שוויון וסולידריות וגם אם על בסיס מוטיב הפחד שאלו ילקחו מהם.
בהסתיים מערכת הבחירות לכנסת ה-23, לאחר פרוק שותפות העבודה-גשר-מרצ, מוצג ניתוח פוליטי כמותי-מערכתי על מצבה של מפלגת העבודה והמלצות על הדרך שעליה לבחור.
מפלגת העבודה חייבת לחזור למקורות, לשורשים, לקהל הבית שלה ולא לנהות שוב אחרי משיח-השקר שיציל אותה, יסחוף אחריו המונים ויביא אותה לשלטון.
מפלגת העבודה חייבת להתמקד בהשרדות ביחד עם גרעין מצביעה הקשה מהבחירות האחרונות לכנסת ה-23 (7 מנדטים או רק 3 מהם) ואשר לפי סקרים מרביתם מתנגדים לכניסה לממשלת נתניהו-גנץ.
האם דמות מוגדרת או תפיסה מופשטת - כלומר יישות רוחנית-ממשית בעלת זהות מוגדרת ומוחלטת בתבנית יצוקה, או ביטוי מופשט של דת כתורת חיים מוסרית-פילוסופית ותוצר חוכמת המונים בתהליך בלתי-נפסק של התגבשות ולאורך מסעו ההיסטורי-תרבותי של האדם?
פריימריס (בחירות מקדימות) המתקיימים במפלגות הפוליטיות הגדולות בישראל זוכים לאחרונה לביקורת מקיפה ונרחבת מעיתונאים, פוליטיקאים ומומחים מטעם עצמם. עם זאת,חשוב לציין כי באופן מעשי טרם הוצגה שיטה דמוקרטית יותר, פתוחה יותר ושקופה יותר והתואמת את רוח הדמוקרטיה המערבית משיטת הפריימריס (בחירות מקדימות).
על מה בעצם מדובר? מהם הטיעונים נגד ולמה הם שוגים בהבנה הבסיסית שלהם את המרחב הדמוקרטי בכלל ובישראל בפרט?